תגובת פרופ' דוד הנשקה למאמרי במקור ראשון, "הסרבנות -- אלימות המיעוט"

במאמרו "הסרבנות – אלימות המיעוט" ('מקור ראשון', ח' בתמוז) מבקש אביעד סטולמן להשיב על קריאתי לקצינים הדתיים לסרב לפקודת הגירוש. בכך ניתנה הזדמנות נוספת לליבון הנושא החיוני הזה.

טיעונִי היה שהואיל ואין למהלך ההינתקות כל צידוק תבוני מבחינת תועלתו למדינה, נמצא שאינו אלא רמיסת המיעוט ודיכויו; במצב זה, זכותו ואף חובתו המוסרית של היחיד היא להימנע ממעשה הזוועה. אך לדעת סטולמן, הואיל ורמיסת המיעוט איננה מטרת התוכנית, הרי הפגיעה שהיא פוגעת באותו מיעוט אינה עולה בחומרתה על שאר פגיעות שמשטר דמוקרטי מחייב: היחיד ניזק לטובת הכלל, והלגיטימיות שבדבר אינה מסורה אלא לבית המשפט העליון; שאם לא כן תיווצר אנרכיה, שתחריב את הכול. ולא נתקררה דעתו של סטולמן עד שקבע שהסירוב הוא אלימות ו"תעלול פוליטי".

על שתי הקביעות האחרונות אין מן הצורך להשיב: רק בשפה אורווליאנית, שמאז פרוץ ה"הינתקות" אכן רווחת אצלנו, אפשר לכנות הימנעות מכל עשייה - אלימות, או סירוב מטעמי מצפון - תעלול פוליטי. זהו כשל דמגוגי של ממש, וחבל שסטולמן נכשל בו. אך לגוף טיעונו כדאי להשיב.

כוונותיו הנסתרות של המשטר ברמיסת המיעוט אינן צריכות לעניין איש: בין אם תועלתה של התוכנית מצויה בהצלת ראש הממשלה מִפּלילים, ובין אם יתרונה היחיד הוא בדיכוי המשיחיות של הציונות הדתית (כדברי דייויד לנדאו, עורך 'הארץ', בראיון לאתר nrg; תודתי לאביעד סטולמן שהפנני לראיון מאלף זה) – אין לשיפוט המוסרי עניין אלא בשאלת תועלתו של המהלך לכלל. אם המהלך פועל לרווחתו הממשית של הכלל, יש מקום לצידוקו המוסרי: המיעוט משלם לטובת הכלל (הכולל אף אותו עצמו), והרי זה הכרח בל יגונה. אך הואיל וכל עוד נותרים בתחום התבונה אין להצביע בענייננו אלא על נזק ודאי וקרוב בקנה מידה גדול שיינזק הכלל מן הדבר (ושום גורם - לרבות בג"ץ וסטולמן – לא סיפק הסבר תבוני למהלך), נשאר הדיכוי המכוער של המיעוט במערומיו: גזל, גירוש, עקירה ובגידה.

לפיכך אין ספק, שאילו החליטה הממשלה, באישור בג"ץ, על עקירת אלפי ערבים חפים מפשע מבתיהם החוקיים, הייתה קמה סרבנות של ממש – ובצדק גמור. סרבנות זו שהייתה קמה כנגד גירוש הערבים לא הייתה גורמת לאנרכיה או לחורבן, אלא לתוצאה אחת בלבד: לנפילת הממשלה ולבחירות חדשות. והוא הדין בענייננו. והרי אין צורך בדוגמה כה קיצונית: אפילו החליטו הממשלה והכנסת באישור בג"ץ על העלאה לא סבירה של מחיר הלחם, וכתוצאה היה פורץ מרי מסים כללי שהיה מפיל מיידית את הממשלה, הרי היה זה מהלך שמבטא את תמצית נשמתו של משטר דמוקרטי תקין. כי משטר שאין בו גבולות לכוח הכפייה של שלטון הרוב הופך מיניה וביה לדיקטטורה אפלה.

סטולמן מזדעק "שאם כן נתת תורת כל אחד בידו" – ויפה אמר: היחיד, והיחיד בלבד, אחראי כלפי צלם א-לוקים שבו, כלפי מצפונו האנושי; רק רובוט, שאיבד צלם אנוש, מוכן להפקיד את היקר מכול, את המצפון, בידי מאן דהו מחוצה לו – יהא אשר יהא: מפקדים, רבנים ואפילו בג"ץ. על הקצינים הדתיים להכריע בשעה אחרונה זו: האם תחת מסתור המדים תוכלו להשליך את מצפונכם, את עצם ערככם האנושי? או שמא צלם א-לוקים שבכם ירדופכם עד קץ הימים בשאלה: אֵיכה הפכתי מאדם – לבורג?!